מקצוע האֲחָיוּת מבטיח פרנסה מכובדת, אך הגידול במספר האחים והאחיות המוכשרים מדי שנה אינו מספיק. מעבר לכך, יש להעלות את מספר התקנים על מנת להקטין את העומס. בלי כל אלה, גיוס אחים ואחיות ימשיך להיות מאתגר והרפואה הציבורית תידרש לשיפור נוסף.
לפני מספר ימים הגעתי למרכז רפואי והופניתי ל"חדר אחיות". בחדר ישבו ארבעה עובדים, שלושה מהם היו אחים גברים, ואחות אחת, ואף על פי כן החדר נקרא "חדר אחיות". אולי היה צריך לנקד את המילה, כי בתחילת 2024 החליט משרד הבריאות לשנות את שמו של מקצוע הסיעוד למקצוע האֲחָיוּת, ומינהל הסיעוד במשרד שינה את שמו בהתאם למינהל האֲחָיוּת – כדי לשקף את הערכים העדכניים של המקצוע.
מקצוע האחות באופן רשמי ומסודר נוצר על ידי פלורנס נייטינגל, שנולדה ב-1820 והייתה בת זמנם של ד"ר איגנץ זמלוייס ולואי פסטר אשר בהרבה מובנים עבודתם השיקה זה לזה.
כבר בגיל צעיר נמשכה נייטינגל למקצוע הסיעוד למורת רוחה של אמא, אשר לא ראתה בעין יפה את העיסוק שנחשב לנחות ובוודאי למי שהשתייכה למעמד הגבוה הבריטי. הבחירה שלה בשנות ה-20 לחייה, לא הסתכמה בעבודה בתחום, אלא החלה לפעול פוליטית למען שיפור השירות הרפואי שניתן לעניים והביאה לרפורמה במכלול התנאים הסוציאליים שניתנו לעניים.
נייטינגל, שלמדה בנעוריה מתמטיקה וסטטיסטיקה, בעיקר מפי אביה, ידעה לאסוף את הראיות בזמן מלחמת קרים והראתה כי תנאי ירודה ירודים ביחד עם תזונה גרועה הם הגורמים העיקריים לשיעורי תמותה גבוהים ופעלה לשיפור תנאים אלה בצד דאגה לתנאי תברואה הולמים יותר בכלל בתי החולים הצבאיים. הממצאים הסטטיסטיים שנייטינגל היטיבה לאסוף ולהציג, נעשו כמעט במקביל לשני המדענים זמלוייס ופסטר, שהבינו את סוד ההיגיינה, כל אחד בדרכו.
נייטינגייל הפכה לגיבורה לאומית וחזרה לאנגליה. בתקופה זו נענתה נייטינגייל לבקשתה של המלכה ויקטוריה וסייעה לייסוד הוועדה המלכותית לבריאות הצבא. אף על פי שלא הורשתה להשתתף בוועדה עצמה, בשל היותה אישה, היא זו שכתבה את הדו"ח שהוציאה הוועדה, שכלל נתונים סטטיסטיים מפורטים ואף הייתה שותפה ביישום מסקנותיו. הדו"ח הביא לארגון מחדש של המערך הרפואי הצבאי ולייסודו של בית ספר צבאי ללימודי רפואה.
היא הקימה בתי ספר להכשרת אחיות, הנהיגה שיטות עבודה מסודרות, היגיינה ורישום רפואי. מאז החלו לראות בסיעוד מקצוע ייחודי ולא רק "עבודת עזר" לרופאים. בסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20: בבתי חולים באנגליה, גרמניה וארה"ב נפתחו בתי ספר רשמיים לאחיות. אז התחיל להיווצר מערך הכשרה מסודר, עם תעודות והכרה חוקית. במאה ה-20 מדינות רבות חוקקו חוקים ייעודיים להסדרת רישוי אחיות (Registration Acts) שהפכו את הסיעוד למקצוע מוכר בחוק, עם סטנדרטים אתיים ומקצועיים משלו.
ב-1860 חנכה נייטינגל בית ספר להכשרת אחיות שנקרא על שמה. היא כתבה את הספר "רשימות על טיפול בחולים" שהתפרסם ב-1860. לספר זה ניתנה חשיבות גדולה ביותר בתוכנית הלימודים בבית הספר שהקימה ובבתי ספר אחרים שהוקמו בעקבותיו. הספר נמכר בכמויות גדולות גם לציבור הרחב וקנה לו שם כמבוא בסיסי לסיעוד. בשנת 1869 הקימה את הקולג' לרפואה לנשים בשיתוף עם אליזבט בלקוול שהייתה האישה הראשונה שהוסמכה לרפואה בארה"ב.
ההתפתחות בישראל
בתקופת שלטון המנדט הבריטי, הוקמו בתי ספר לאחיות בעיקר בבתי החולים הגדולים והאחיות קיבלו הכשרה מקצועית אך עדיין נחשבו "מסייעות לרופא". ב-1948,עם הקמת המדינה נחקקו חוקים להסדרת מקצועות בריאות, וביניהם חוק הסדרת העיסוק בסיעוד.
ב-1976 נחקק בישראל פקודת בריאות העם עם פרק ייעודי להסדרת מקצוע הסיעוד – והוא מהווה למעשה מסגרת חוקית למעמד האחיות.
בעשורים האחרונים נוצרו מסלולים אקדמיים לסיעוד (תואר ראשון, שני, ואפילו דוקטורט), ומשרד הבריאות ייסד את מינהל הסיעוד כיחידה נפרדת במשרד. כאן כבר הוסכם שמדובר במקצוע עצמאי עם סמכויות ייחודיות (כמו רישום תרופות בתחומים מסוימים, תפקידים ניהוליים, מחקריים, חינוך רפואי).
פחות מהממוצע ב-OECD
בישראל לפי נתוני משרד הבריאות 7 אחים ואחיות ל- 1,000 נפש, לעומת ממוצע של 9 במדינות ה-OECD, למרות שבפועל רשומים יותר אחים ואחיות, כלומר אם כולם היו עובדים בסיעוד, היחס היה 8.8 ל-1,000 נפש, אבל רבים לא עובדים בפועל במערכות הבריאות, כמו למשל כאלה שקיבלו הצעות מחו"ל ועזבו, מנהלות בחברות כוח אדם המייבאות עובדי סיעוד, מנהלות במוסדות שקרובים תחומי הסיעוד והאשפוז אך לא בתפקידי סיעוד וכיוב'.
מספר הגברים בקבוצה הזו הוא כ-18% והוא עלה במעט מכ-15% לפני מספר שנים.
יש מקורות שונים וסטטיסטיקות שבוחנים בדרכים שונות את הפער בין מספר אחים ואחיות רשומים לבין מי שעובדים בפועל, אבל כמעט לפי כל המדדים, ישראל נמצאת הרבה מתחת למדינות המובילות ולמטה במידה מובהקת מהממוצע. לשם הדוגמא: בקנדה: 10.3 אחיות ל-1,000 איש, בצרפת: 8.6 ובארה"ב סביב 9.
אם נשווה למספר הרופאים, הרי בישראל יש 3.4 רופאים ל-1,000 נפש (שיפור קל לעומת המגמה שנרשמה שנים קודם לכן ומשקפת את הגדלת מספר הסטודנטים לרפואה וזאת לעומת ממוצע OECD 3.7 ל-1,000 נפש, בגרמניה 4.5 ובפורטוגל, יוון, נורבגיה ואוסטריה מעל 5 רופאים ל-1,000 נפש.
קצב המצטרפים החדשים למקצוע הסיעוד הוא סביב 4,200 לשנה וקצב המגיעים לגמלאות הוא כ-2,400 כלומר המצטרפים נטו עומדים על כ-1,800 שזה מעט יותר מקצב גידול האוכלוסייה בשנים 2010-2022, אך גבוה מקצב גידול האוכלוסייה ב- 2023-4, מכל מקום אם להשוות בקצב גידול מספר הרופאים לנפש, הגיוני שגם מספר האחיות לנפש עולה בשיעור דומה, אמנם מתון, אך במגמה ברורה.
להתמחות יש יתרונות כלכליים וניתן לווסת על פי הביקוש. כך למשל ניתן למצוא התמחויות בטיפול נמרץ, חדרי ניתוח, מיילדות, רפואה דחופה, גריאטריה, רפואה מונעת, טיפול פליאטיבי ועוד. בשל התגמול הכספי, נמצא כי יש עלייה במספר האחיות שעוברות קורסי התמחות (על בסיסי) בחלק מהתחומים, כגון הדרכה קלינית, רישום מרשמים, פסיכותרפיה ומנגד ירידה מסוימת בטיפול נמרץ ילדים ופגים, רפואה מונעת ושיקום.
האם המקצוע כדאי כלכלית?
השכר הממוצע של אחיות ואחים בבתי חולים, גבוה מהשכר הממוצע במשק, אם כי יש שונות גדולה בין אחיות בבית חולים לאחיות העובדות בקהילה וגם הבדלים גדולים כתוצאה מוותק ורמת אחריות. סדר גודל השכר בבתי החולים הוא כ-20,600 ₪ ברוטו בממוצע, הכולל תוספות תקופתיות, אולם ברמת הכניסה לאחות חדשה, הממוצע עומד על כ-12,300 ₪ לחודש. הוא כולל בתוכו בנוסף לשכר הרגיל, מענקים שונים, השתתפות לעיתים בהוצאות מגורים וסעיפים אחרים. בעשירון התחתון של האחיות, בתחום בריאות הציבור, עומד שכר האחיות על כ-9,000 ₪ ברוטו. מספר המועמדות לבתי החולים גדול ורק חלקן יכול להשתלב ברמות השכר והתנאים שם. למעשה מספר תקני האחיות בבתי החולים נמוך בהשוואה למקובל ברוב מדינות ה-OECD ובעת שאחיות נעדרות לתקופות ארוכות במקרים של חופשות מחלה ולידה, סיבות בירוקרטיות מונעות השלמות תקן וכך הנטל על האחיות גדול.
רמות השכר במדינות הנחשבות עשירות יותר, או שיש בהן רפואה פרטית ברמה גבוהה, כגון ארה"ב, קנדה, ומדינות מערב אירופיות, נוטות לגייס אחיות ממדינות אחרות ולהציע שכר גבוה יחסית. אחיות שגויסו לעבודה בבתי חולים ומרפאות פרטיות בארה"ב דיווחו על משכורות כפולות מהנהוג כאן בארץ לרבות ממה שמקובל בבתי החולים שם רמות השכר הן הגבוהות ביותר.
הנטייה לחסוך בתקנים
הנטייה של המערכת הציבורית הישראלית לחסוך בתקנים, גורמת בדרך כלל לעומס על האחיות העומדות בחזית, הן במחלקות רפואה דחופה והן במרפאות הציבוריות. כך נוצרת שחיקה גבוהה ומביאה לכך שחלק מהאחיות מחפשות עבודות קלות יותר בתחומים משיקים של ניהול מרפאות או מוסדות פרטיים, חלקם נוטשות כליל את המקצוע ויש כאמור כאלה שמהגרות כנגד הצעות עבודה טובות יותר מחו"ל, אם כי מגמה זאת הואטה מעט בשנים האחרונות. התוצאה היא הפער בין מספר האחיות הרשומות ביחס של 8.9 ל-1,000 לעומת רישומי משרד הבריאות העומד על מעט פחות מ-7.
הגידול במספר האחיות המוכשרות מידי שנה, אינו מספיק. אך יותר מכך, יש להעלות את מספר התקנים על מנת להקטין את העומס ולהקל את ההתמודדות. בלי כל אלה, גיוס אחיות ימשיך להיות מאתגר והרפואה הציבורית שאמנם עברה כברת דרך ארוכה, תידרש לשיפור נוסף.
הכתבה התפרסמה באתר דה מרקר
